חזון התנועה
המפתח לביטחון אמיתי: התיישבות בדרום הלבנון
על מנת לנצח את הרשע האיראני, ועל מנת לייצב את מדינת ישראל לדורות, אנחנו צריכים להגיע ללבנון.
דרום הלבנון צריך להיות בשליטה ישראלית.
ארץ ישראל איננה מפסיקה להיות ארץ ישראל גם אם המדינה מחליטה לסגת ממנה. היא גם לא מפסיקה להיות ארץ ישראל כאשר אנחנו שוכחים אותה. להיפך! הארץ רודפת אותנו ככל שננסה לברוח ממנה.
כך קורה בעזה, וכך קורה כבר עשורים במקום משאת נפשו של ישראל הי”ד: הלבנון. את מה שמדינת ישראל מתאמצת לשכוח כל יום מחדש, ישראל ידע תמיד: ניצחון – זה לקחת שטח מהאויב; שטח שהוא אדמת המולדת: גם בעזה, גם בלבנון וגם בהר הבית.
יש חוק ברזל בהיסטוריה הישראלית המודרנית: כל מקום שישראל נסוגה ממנו הופך למדינת אויב מהסוג האכזרי ביותר. זה נכון בעזה, וזה נכון גם בלבנון.
מעזה נסוגנו על מנת שלא לראות את העזתים יותר לעולם, ובסוף פגשנו אותם פנים אל פנים באשקלון.
מלבנון נסוגנו על מנת שלא לראות יותר את חיזבאללה לעולם, ורק הקב”ה והאסטרטגיה האיראנית הבוגדנית כלפי בעלי בריתה בעזה הצילו אותנו מלפגוש בשמחת תורה את אלפי הלוחמים המאומנים שלהם בקריית שמונה, עכו, מעלות וצפת.
אחרת, אירועי הדרום היו מחווירים ונשכחים מן הזיכרון הלאומי ביחס לאסון הצפון.
מנסיון גמלוני ומקרטע של מדינת ישראל לבסס את דרום הלבנון כמדינת חסות ישראלית בהנהגה נוצרית והגנה ישראלית, הגענו היום למציאות בה על סף דלתנו מצפון ניצב צבא איראני מבוצר היטב, חמוש במעל מאה אלף טילים וממתין בדריכות להזדמנות לפשוט את עורנו בפלישה בנוסח שמחת תורה. דרום הלבנון לא שכח את מדינת ישראל, גם אם ישראל שכחה אותו.
ומה הוא בעצם אותו "דרום הלבנון"?
הוא פשוט צפון הגליל. הגבול הטבעי הברור בין ישראל להרי הלבנון עובר בנהר הליטאני – גדול נהרות הלבנון – אזור עליו אמר משה רבינו: “ארץ עיינות ותהומות זורמים בבקעה ובהר”.
הגבול הנוכחי שלנו עם “מדינת לבנון” – מדינה שאיננה באמת קיימת או מתפקדת – הוא תוצאה של סחר מכר צרפתי-אנגלי בנסיון להגדיל את שטח מדינת החסות הנוצרית שלהם על חשבון המנדט הבריטי – נסיון שקם על יוצרו.
האוכלוסייה השיעית של דרום הלבנון גם גירשה לבסוף את רוב האוכלוסיה הנוצרית, וגם הפכה את לבנון לגרורה איראנית.
כשצופים על הגבול אין הבדל בין רמיה הלבנונית לבין שתולה הישראלית, ואין הבדל בין יראון הלבנונית לקיבוץ יראון הישראלי. הגבול הישראלי הנוכחי הוא מלאכותי ממש כמו החומה שישראל הקימה לאורכו בשנים האחרונות. אין שום דבר קדוש בהסכמי סייקס פיקו וועידת פריס שיצרו את הגבול הזה, ואין שום דבר בר הגנה בגבול שאפילו לא טורח להתחשב ברכסי הרים וגאיות – סתם קו על מפה.
פעמים רבות ישראל נוכחה לדעת שאין לה מנוס מלפלוש ללבנון על מנת להבטיח את בטחונה.
במבצע חירם במלחמת העצמאות. במבצע ליטאני לפני כמעט 50 שנה, וכמובן במלחמת לבנון הראשונה כאשר נשארנו בדרום הלבנון במשך כמעט 20 שנה ברציפות. לכל אורך שנות קיומה של רצועת הביטחון הצורך הביטחוני בה היה ברור לישראלים. אם כן, למה נסוגנו בסוף? למה לא הצלחנו להחזיק מעמד ולשלם את המחיר? נסוגנו כי לא התיישבנו. נסוגנו כי לא התייחסנו ללבנון כאל ארץ ישראל וכאל אדמת מולדת. אם היינו מתנחלים באדמת דרום הלבנון מראש, לא היינו מקימים רצועת ביטחון בלתי ניתנת להגנה אז, ולא היינו עומדים על סף מלחמת קיום עם מדינת דרום הלבנון השיעית היום.
גם היום אנחנו עומדים על סף מלחמה גדולה עם דרום לבנון השיעית. מלחמה שבה דרום הלבנון יהפוך לשדה קרב גדול והאוגדות הישראליות ישטפו את הריו. בפעם הזאת אנחנו צריכים להגיע ללבנון מתוך הבנה וראייה ברורה: שליטה ישראלית אמיתית על כל השטח דרומית לליטאני שתכלול התיישבות יהודית אזרחית – היא המפתח לכך שמסירות נפשם של החיילים שיסתערו במעלה ההר הלבנוני לא תהיה לשווא. שליטה ישראלית כזאת היא המפתח לביטחון אמיתי שיגיע מתוך ניצחון אמיתי.
התיישבות בלבנון, מעשי או דמיוני?
רעיון ההתיישבות בלבנון נשמע לאוזן הישראלית תלוש מן המציאות בערך כמו התיישבות על כוכב הלכת נגה, אבל הוא לא.
יש הקשר מיידי ומובהק לדיבורים האלה:
מדינת ישראל נמצאת כעת על סף מלחמה עם לבנון. מלחמה שתקרה בקרוב. הימצאות חיזבאללה במרחק של זריקת אבן מיישובי הגבול התבררה כבלתי נסבלת לחלוטין, והציבור הישראלי הפנים את הצורך בהרחקת האויב מן הגבול באמצעים צבאיים. מי שתולה את תקוותיו בפתרון דיפלומטי, יכול להתפכח מן התקוות האלה. חיזבאללה לא ייסוג מעצמו.