08/10/2026

ישראל לא הלכה לכבוש את הלבנון במלחמת לבנון הראשונה. היא הלכה להילחם באש"ף ובסונים, ולעשות שלום עם הנוצרים תוך התעלמות מהשיעים והדרוזים. התוכנית הזאת נכשלה מהר (פרט להצלחת המלחמה עם אש"ף), וישראל מצאה את עצמה שולטת על חצי משטח לבנון עד ביירות. משהו שהיא לא רצתה בו מראש, ולא התכוונה אליו – למרבה הצער.

הזיכרון של הישראלים מדחיק דברים כאלה, אבל המציאות הזאת לא הייתה עניין של יום או יומיים. שלטנו בכל השטח עד ביירות במשך כשנה, וגם לאחר שנערכנו מחדש על קו האוואלי – נשארנו בו שנה שלמה, כולל צור וצידון – כל מעוזי השיעים והחיזבאללה של השנים הבאות.

הכניעה הישראלית בלבנון לא התחילה עם הבריחה מלבנון בשנת 2000. הכניעה הישראלית בלבנון התחילה באמת כשהתחלפה הממשלה, והוקמה ממשלת האחדות של 1984. מבחינתה הלבנון היה עצם שאי אפשר לבלוע ואי אפשר להקיא, ולכן הוחלט לסגת מכל מה שרק היה אפשר, אבל להשאיר רצועת ביטחון צרה ולא רלוונטית – לא מבחינה מדינית ולא מבחינה בטחונית. למעשה, הסיבה היחידה שבגללה רצועת הביטחון תפקדה איכשהו היא בגלל שישראל לא הגבילה את עצמה אליה, אלא פעלה גם מעבר לה.

למה זה קרה לנו?

למה יכולנו להסתובב בצידון כמו בעלי הבית, ובכל זאת ברחנו משם כל עוד נפשנו בנו כדי להתחבא בממ"דים על הגבול הישן והמלאכותי? כי לא הלכנו לכבוש ולא הלכנו ליישב. הלכנו לארץ שהתייחסנו אליה כארץ זרה, ולכן גם ברחנו ממנה בהתאם. הלבנון הוא לא ארץ זרה. הלבנון הוא לב הארץ שלנו, וככל שנקדים להתייחס אליו ככזה, גם הפתרונות שלנו יהיו מחוברים יותר למציאות, והפתרון המחובר למציאות הוא כיבוש, טיהור והתיישבות.

בתמונה: חיילי גולני, גדוד 13, בצידון בשנת 1984

עורי צפון – התנועה להתיישבות בדרום הלבנון ע"ש ישראל סוקול הי"ד
באתר: https://uritsafon.com
בווטסאפ: https://chat.whatsapp.com/BZmQvykXtE9HvKrk6531c2
ובטלגרם: https://t.me/israeli_lebanon