מסלול חייו
אחרי סיום הישיבה התיכונית בקרני שומרון, ישראל התגייס לישיבת ההסדר מעלה אדומים. ישראל התגייס במסגרת הישיבה לגדוד שקד של גבעתי, ולאחר מכן חתם ויתור על הסדר והשלים שירות מלא. זכה לשרת בגוש עציון, חברון וגבול עזה. לאחר השחרור עבד כפועל בניין בחוות גלעד, עד לתחילת הלימודים באוניברסיטה. זאת מתוך אידיאל של עבודת כפיים ורצון “לעבוד עם הידיים ולא רק עם הראש”. ישראל השלים את לימודי שנה א׳ בפיזיקה בגבעת רם. השנה היתה אינטנסיבית ומאוד מוצלחת מבחינתו.
מלחמת חרבות ברזל
מיד במוצאי שמיני עצרת יצא כדי להצטרף לכוחות הלוחמים, עוד לפני שקיבל צו 8. חתר להגיע כמה שיותר עמוק לתוך הלחימה, ללא קשר לשיבוצו הראשוני בגבול ירדן. לאחר יומיים בימ”חים, קיבל את מבוקשו והצטרף לגדוד 8208 שבו שירתו חלק מחבריו ותפס את קו הגבול מול עזה. היה גאה בחבריו לנשק, יכולות צה”ל וברוח הלחימה. מתח ביקורת על מטרות הלחימה בכלליות ופרטים טכניים, אך חזר ואמר בכל הזדמנות שהחיילים בשטח עושים עבודה מצוינת.
אהבת הארץ
ידיעת הארץ היתה חשובה מאוד לישראל, והוא הקפיד להכיר כל פינה במקום בו הוא היה נמצא- בבית, בישיבה במעלה אדומים, בצבא ובקמפוס גבעת רם שבירושלים. ישראל דגל בהכרת הארץ דרך הרגליים, והיה מטייל בכל הזדמנות ובכל מקום. הטיולים האהובים עליו היו בתקופת החורף, רצוי בגשם כאשר “הטבע מתעורר ויוצא החוצה”, כלשונו. האהבה שלו לטבע לא התמקדה רק באדמה- ישראל הספיק לעשות בשנה האחרונה קורס צלילה, תצפית כוכבים מודרכת בשטח, וגם קורס סנפלינג.
הוא היה מטייל לבד, עם חברים, משפחה, אחים, ואחיינים. הטיולים עם ישראל היו מלאים באהבת הארץ והיכרות עמוקה עם ההיסטוריה שמלווה כל מקום. ישראל הרגיש בר מזל שנולד במדינת ישראל, וזכות גדולה להגן עליה. דגל בהכרת הארץ דרך הרגליים, והיה מטייל בכל הזדמנות ובכל מקום.
ישראל חלם לכבוש את כל חלקי ארץ ישראל השלימה, ותיכנן את ההתיישבות בלבנון, יחד עם חברים קרובים. הנקודה שנבחרה היתה, כהגדרתו, “ירוק בקיץ ולבן בחורף”.
הנצחתו
על מצבתו בקרני שומרון בחרה המשפחה לחרוט את המשפט הקצר הבא: “ראיתיך, עזה, בצל ארזי הלבנון”. מילים ספורות עם משקל גדול – כפי שהייתה דרכו של ישראל כל חייו.
ישראל סוקול חלם שנים רבות על יישוב ישראלי בהרי הלבנון שהוא יימנה על מקימיו. הוא ידע שזה יגיע, כשם שהוא ידע שהמקדש בהר הבית שגם אותו חז”ל מכנים “לבנון” ייבנה. גם כאשר הוא הלך להילחם עם האויב העזתי ולרשת את חבל עזה, הוא ידע שכל המלחמה בדרום היא רק הקדמה למלחמה הגדולה של הצפון: הוא ראה את מלחמת עזה בצל מלחמת לבנון המתקרבת, ואת שתיהן בצל הר הבית.
ישראל כבר לא איתנו כאן, וגם אם היה כאן – ספק אם היה מכביר מילים, כי זו לא הייתה דרכו.
דרכו הייתה הגשמה שקטה ומפוכחת של חלומות גדולים ושורשיים.
אך מכיוון שהוא איננו איתנו, הגיע הזמן לחלום את חלומו ברבים ולהסביר אותו.
לשם כך קמה התנועה להתיישבות בדרום הלבנון על שם ישראל סוקול הי”ד.
הלבנון איננו רק של ישראל סוקול. על מנת לנצח את הרשע האיראני, ועל מנת לייצב את מדינת ישראל לדורות, הלבנון צריך להיות של ישראל המדינה ושל ישראל העם, וכפי שניבא כבר ישעיה הנביא: “כבוד הלבנון אלייך יבוא – ברוש תדהר ותאשור יחדיו – לפאר מקום מקדשי ומקום רגליי אכבד.”
מה אנחנו יכולים לעשות?
הצטרפו אלינו לתנועה, תהיו חלק מהעדכונים השוטפים בערוצים השונים.