23/062024
לאורך חמש עשרה השנים האחרונות שוב ושוב חוזרים בישראל בהתמוגגות על דבריו של ראש האויבים של ישראל: חסן נסראללה. נסראללה הצהיר בזמנו שאם הוא היה יודע כיצד ישראל תגיב לחטיפת שני החיילים, הוא לא היה עושה זאת בשל ההרס העצום שלבנון סבלה ממנו בעקבות המלחמה.
מי שמאמין לכנות של הדברים האלה של נסראללה הוא “פתי יאמין לכל דבר”. אין הגדרה אחרת. החיזבאללה הגיע עם מדינת ישראל במלחמת לבנון ה-2 לתיקו, לכל הפחות. גם בישראל לא העזו להגדיר את זה יותר מאשר כ”ניצחון בנקודות”. צה”ל לא הצליח להתקדם בשטח הלבנוני כמעט בכלל, ובהתקפה היבשתית הכושלת הגדולה של סוף המלחמה ספגנו עשרות הרוגים, ולא הגשמנו את היעדים שהוצבו. לא סתם “לא הגעתי לליטאני” זה השם של אחד מן הספרים שמתארים את המלחמה.
בעקבות המלחמה הזאת נסראללה והחיזבאללה שודרגו למעמד הייחודי של הצבא המוסלמי היחיד שיצא למלחמה עם ישראל ויכול לה. חיזבאללה הפך לראש החץ המוצהר של המדיניות האיראנית. התקציב שלו הרקיע שחקים, והכוח הצבאי והפוליטי שלו בלבנון נסק אל על. אלמלא ההישגים הצבאיים של חיזבאללה בלבנון השנייה – דבר מזה לא היה קורה.
ההגיון הבריא הוא חד משמעי: נסראללה קם כל בוקר ואומר על מלחמת לבנון ה-2 “מודה אני”. כל אמירה אחרת שלו היא בבחינת “פוליטיקלי קורקט” של הזירה הפנים לבנונית שנסראללה כלל איננו מחוייב לה באמת. הוא מחוייב לאיסלאם השיעי, והוא מחוייב לאיראן.
חייבים להבין: הרס כפרים ותשתיות בלבנון – זה לא ניצחון. לקיחת שטח מהאויב – זה הניצחון היחיד שהאויב מבין. ביום שבו ישראל תדחק את השיעים צפונה, ותיקח את דרום הלבנון לעצמה אפשר יהיה לדבר על חרטה כנה של נסראללה ביחס למלחמה. ביום הזה – אפשר יהיה גם לדבר על הרתעה אמיתית מפני מלחמות נוספות.
